האכלת יד משותפת

[צבי דגן]

אני לא מומחה גדול בלשון העברית ולכן לא אכנס לנישה הזו, אבל עיינתי קצת ברשת:
ידוע לנו שהשפה העברית מורכבת מאוד, למשל: עפרון - לשון זכר ובכל זאת ברבים לא אומרים "עיפרונים" אלא - עפרונות שזו צורת נקבה.
או "קופסא" שהיא צורת זכר ובכל זאת ברבים אומרים קופסאות.
כך גם ביחיד "כיסא" וברבים כיסאות (ולא כיסאים).
או "דלת" - דלתות ולא "דלתים".
בעברית הקדומה לא היה קשר ישיר בין סיומת -ים לבין מילים ממין זכר, או בין סיומת -ות לבין מילים ממין נקבה.
לדוגמה: אב - אבות (ולא אבים או אבאים), אישה - נשים (ולא אישות), פילגש - פילגשים ועוד.
בגלל השפעת הארמית (לשון התלמוד), שבה ברירת המחדל למינו של שם עצם היא נקבה, קיבלו המילים שנוספו לעברית צורה ריבוי נקבית (סיומת -ות).
בעברית המודרנית הוחלט ללכת בעקבות הנטייה הקיימת בשפות השמיות, ולרבות זכר ונקבה באופן קבוע: נקבה – סיומת -ות, זכר – סיומת -ים. מילים שיש להן כבר צורת ריבוי כמובן לא השתנו.
מייד אביא לך דוגמאות נוספות.