אובדן של תוכים

[גלי]

שלום,
רציתי לספר את הסיפור של קוקי - תוכי ארה סווירה בן פחות מחצי שנה שגדל בבית אצלי מגיל שבוע וחצי.
כמובן ש"תוכיפדיה" הדריך אותי מהיום הראשון וברוך השם אפשר לומר שהוא היה תוכי מאוד קשה לגדל כיוון שהיה שונה מגוזל רגיל באכילה.
הוא היה חלש, גם היו לא מעט לילות לבנים וריצות חירום לווטרינר אבל לא התייאשנו ולמרות שהיה נראה שאולי לא ישרוד ימים מסוימים עם ההדרכה שקיבלנו פה והרבה חום ואהבה הצלחנו לעבור את התקופה הקריטית וקוקי כיום הוא תוכי בריא שמח לא גזור נוצות תעופה.
אני ממליצה בחום גדול להשאיר את התוכי כפי שהטבע ייעד אותו, ולמרות שהסיפור שלי הוא על קוקי שעף מהבית אני עדיין מאמינה שזה הדבר הטוב ביותר להם!!
אז הסיפור מתחיל ב-01/12/19 לפני כמה ימים, שעת ערב 6:30 כבר חשוך בחוץ, קוקי לא יוצא החוצה כמובן אלא אם אני מחזיקה אותו ללכת לרכב או סתם סיבוב קצר. היו פעמים שהדלת רשת לא נטרקה והוא ראה אותי יוצאת והצליח לעוף מבעד לחריץ של הדלת אבל בחסדי השם הייתי קרובה והוא כתוכי שמעולם לא בחוץ ישר נצמד אלי מבהלה.
זה קרה פעמיים וכנראה שקיבלתי אומץ שהיום אני יודעת ולמדתי לקח - אין דבר כזה לתת לו לצאת ללא רתמה בחוץ נקודה!
אז באותו ערב היינו בגינה אני ובעלי והתוכי צרח הילדה פותחת את הדלת והתוכי רוצה לעוף אלינו היא תופסת אותו ואני בטיפשותי אומרת לה: שחררי אני ממש קרובה כולה שני מטר מה יקרה?
התוכי עף אלי אך בגלל החושך למרות שהיה טיפה אור נבהל ועקף אותי, עשה סיבוב לחזור אלי אבל כבר החליט שכייף לו כנראה החופש או הפחד מהחושך ופשוט עלה גבוה ועף מהגינה.
כמובן שנתתי צרחה שהוציאה את כל השכנים בכל העיר ואנחנו גרים ממש בכניסה לעיר, ממול יש מושב והים הפתוח כמובן בעלי ישר זינק לעקוב אחריו אבל גם היה חושך אז ב-20 דקות הבאות (הצלחתי לזרוק לו פנס חזק מאוד) יש השתלשלות של ריצה לא לאבד אותו ואני לא מבינה מדוע הוא לא יורד אלי? הרי אני ממש מתחתיו קוראת לו אבל הוא היה כבר בקומות של בנינים גבוהים מעלינו (קומה 9-10) איך יכול להגיע כל כך גבוה ועף ממקום למקום בצורה מושלמת לא יאומן.
לאחר ריצה ממושכת איבדנו ראות באחת הפניות ומשם או שעף למטעי הבננות במושב ממול הכביש או לתוך העיר, אני כמובן בהיי לא נורמאלי צועקת לו ובוכה אין צורך להסביר מה השכנים חשבו עלי אבל המחשבה שקוקי שלי בחוץ בחושך הזה בלי אוכל עם לא מעט עורבים ומה לא גרם לי להיכנס לשוק.
במשך שעות אני בחוץ צועקת, ובהריון בוא נגיד שראיתי רק שחור.
אנחנו אנשים דתיים ואין לי יותר פייסבוק, ישר פתחתי חשבון ונכנסתי ל"תוכי אבד" ו"יד 2" כדי שתהיה ידיעה שהוא ברח, חייבים לעשות את כל ההשתדלויות, כל בניין שעברתי שמע אותי בוכה ישר קיבל תמונה לווצאפ הבניני, השכונתי, לפייסבוק של העיר בקיצור הפעלתי כל אדם שרק ראיתי והכרתי בעיר. ידעתי שהוא לא אכל דייסה והוא רעב ויש תקופה קצרה לנסות להשיגו לפני שימות או ייתפס אם בכלל על ידי זר.
אין צורך לומר שעבר עלי לילה סיוט ועוד נוסף על כל זה ירד מבול קשה כל הלילה אצלנו.
בכיתי כל הלילה איך הוא ישרוד את הברקים ורעמים עם מבול כזה.
קיבלנו טיפים איך לקום לפני השחר ולנסות שוב כמובן שלא הייתה הצלחה כל היום היינו ברחובות והנה עוד יום עובר אין שום צרחה אחת.
איפה התוכי הזה יכול להיות?
ביום למחרת כשאני כבר גמורה ורק בוכה, כל הבית בדיכאון לא מצליחה להוציא מהראש איך הוא לבד ורעב וקר לו וינשופים ומלא עורבים ושוב לילה, עוד לילה ללא שינה.
למחרת כבר מתחילה לשכנע את עצמי או שמת או שנתפס ולפחות דואגים לו.
ביום השני בשעת צהרים מקבלים שיחה ממורה באיזה בית ספר: "יש פה תוכי שירד לה לכתף אכל ביילה ונבהל מהילדים וברח.
שוב כמה שעות חיפוש וייאוש מחדש.
התפללתי בכיתי בעלי כבר לא יכל לראות אותי ככה אמר "לכי הביתה אני אמשיך לחפש".
מעייפות וייאוש אמרתי "טוב אני חייבת לחזור הביתה לקבל ילדים מבית הספר", מסכנים מה הם עוברים.
פה אני רוצה לעצור רגע ולומר: "איש באמונתו יחיה אבל אם באמת מסתכלים על ההשגחה הפרטית שהייתה פה בין אם דתי או מסורתי או חילוני - אין דבר כזה פוקס או מקרה!!! לא יכול להיות שבעלי עוזב אותי אותו רגע ונוסע באיזה כביש בדרך לתפילה, עוצר ומחליט רגע נתפלל אחר כך אשתי במצב קשה, ממשיך לחפש עושה פרסה ובאותו מקום שומע צרחה קטנה"
בזמן נסיעה עוצר רכב באמצע כביש מזל שלא היה רכב, הוא נמצא באחת השכונות, מחפש לראות אם יש עוד רעש, עובר מול כלוב באיזה גינה שאי אפשר לראות לתוכו מבחוץ, שואל שני אנשים שיושבים שם מה יש בכלוב עונים לו יונים, בא להיכנס לרכב ומחליט רגע נעשה סיבוב בעצים בסביבה ופתאום מהצד השני הוא קולט, את מי? בכלוב? עם יונים? מבוהל? גמור? מלוכלך? מנופח מפחד? - קוקי שלי.
כמובן שהוא רץ לכלוב ומגיע האדם שתפס אותו ואומר לו התוכי ירד לפני רבע שעה לגן ילדים ושיחק איתם הגננת התקשרה אל השכן והוא תפס אותו (שתבינו קילומטרים בתוך העיר מבית ספר לגן אין מצב שהיינו יכולים למצוא אותו), ראה שזה תוכי לא זול ומי יודע מה היה קורה לקוקי שלי אם לא היה שם בעלי בפוקס חחח, באותו מקום באותו רגע, שהתוכי נתן צעקה קטנה.
אין טעם לתאר את השמחה וההתרגשות שלי כשראיתי אותו, החיים שבו למסלולם באותו היום וקוקי היה מאוד אפאתי ואדיש.
לקח לו יומיים לחזור לעצמו!
המסקנות שלי מכל חלום הבלהות הזה:

• יש נסיים בחיים ואלוהים שומע תפילה.
  
• לא להעז לנסות לתת לתוכי גזור לעוף אפילו שנייה בחוץ.
  
• לא לאבד תקווה כי הכל יכול לקרות.
  
• תוכי שהוא במקום גבוה ולא רגיל להיות בחוץ לא שומע או יורד מגובה רב, כנראה מפחד או חוסר ניסיון.
  

אז זה סיפור עם סוף טוב, קיבלנו את קוקי במתנה וזה נחשב עבורי לנס משמים, הרי קוקי הוא צעיר עדין ניזון מדייסה ושום שריקה הוא לא ממש למד זה לא פשוט, הוא לא תוכי בוגר, ועם כל זאת אנחנו כמובן לא נגזור לו את נוצות התעופה, אלא רק ניזהר כפליים עם הדלתות. למדנו להעריך את המדיה החברתית שהרי בלי שיחת הטלפון מהמורה שראתה את התמונה בפייסבוק ובלי התפילה שלדעתי עשתה פה את הכל!! אסור להתייאש וצריך לחשוב תמיד חיובי.
הנה תמונה שלו כשהוא אבוד בחוץ מעל בית ספר :

תודה על הזמן, הייתי צריכה לפרוק את זה מהלב.
ובהצלחה למי שאיבד תוכי הכל יכול לקרות לא לאבד תקווה.